התכנית החדשה, ולפיה יוענקו מענקים למעסיקים המשמרים עובדים ולא מוציאים אותם לחל"ת (חופשה ללא תשלום), היא צעד נכון מאוד, השומר על הקשר בין המעסיק לעובד.
ברגע שיחסי עובד- מעביד מנותקים בשל הוצאת העובד לחל"ת לתקופה של מספר שבועות, קל יותר למעסיק שמעוניין לעשות רה-ארגון מחדש במצבת העובדים של החברה לנתק את הקשר לתמיד ולמעשה לפטר את העובד. אנחנו מכירים מספר דוגמאות מהעולם, שבהן מדינות העניקו כסף למעסיקים עבור השתתפות בשכר העובדים, כדי שאלו לא יפטרו אותם: מצד אחד בטחון תעסוקתי לעובד ומצד שני הכלכלה המשיכה לתפקד.
מה שקרה בסגר הראשון הוא בעייתי ואולי ניתן היה להימנע ממנו: מעסיקים רבים הוציאו עובדים לחל"ת ולמעשה הקשר בין הצדדים נותק. כאשר המשק חזר לשגרה מוגבלת, חלק מהעובדים לא הוחזרו, אלא נגרעו מהארגונים שבהם עבדו. למעסיקים זה היה יחסית קל יותר לנקוט את הדרך הזו, שכן כבר לא היה קיים הקשר הרציף של יחסי עובד-מעביד למשך תקופת זמן, ומשכך מחויבות הצדדים הייתה פחותה יותר ואפשרה למעסיק לעשות רה-ארגון מחדש בעסקו.
לאור מה שאנו למדים מן העולם, נראה שאילו המדינה הייתה מחלקת מענקים ישירים או משתתפת בשכר העובדים, על מנת לשמר את אותם עובדים, כבר בגל הראשון, אחוזי האבטלה היו נמוכים משמעותית - וכולם היו מרוויחים מכך - המדינה שלא צריכה לדאוג למחוסרי עבודה ומקטינה את נטל הביטוח הלאומי בתשלומי האבטלה; המעסיקים שהיו מקבלים סיוע, ולא היו נדרשים להכשיר עובדים חדשים; וכמובן העובדים השכירים, שהיו נהנים מוודאות כלכלית ושכר עבודה מלא ולא בדמות דמי אבטלה שהם בעצם שכר מופחת מהשכר אותו הם רגילים לקבל.
דווקא לעובדים שהועסקו בשכר נמוך וקרוב לשכר מינימום בחוק, נוצר מצב הזוי, שבו הרבה מעסיקים מתקשים למצוא עובדים. זאת מהסיבה העיקרית שכרגע העובד מקבל כדמי אבטלה שכר שקרוב מאוד לגובה השכר שאותו הרוויח אצל המעסיק שלו, רק שעכשיו הוא לא צריך לעבוד עבורו.
נקודה נוספת למחשבה: אם הרבה אנשים היו עובדים, ללא גל אבטלה משמעותי, ייתכן כי הדבר היה משפיע גם על נתוני התחלואה, שכן היינו רואים פחות התקהלויות ובילויים ויותר אנשים שמבלים במסלול עבודה-בית ברוב שעות היום.